מדינות לעיתים קרובות מספקים תמיכה עבור החקלאים שלהם באמצעות מחסומי הסחר בסובסידיות כי, לדוגמה:

החקלאות המקומי, אפילו אם זה לא יעיל בסטנדרטים של העולם, יכול להיות פוליסת ביטוח למקרה זה הופך להיות קשה (כמו זה, לדוגמה, בזמן מלחמה) לקנות תוצרת חקלאית מחו ל;

חקלאים קבוצות הוכיחו מיומן שדלנות;

פוליטיקאים ביקשו להאט הדאפופאלציה באזורים הכפריים;

החקלאי המחירים יכולים להיות הפכפך, בשל מזג האוויר לא צפוי, בין היתר; ו

תמיכה כספית יכולה לספק רשת ביטחון בתנאי שוק קשים באופן בלתי צפוי. אם לדבר בהרחבה, הממשלות ניסו שתי שיטות של סבסוד חקלאות. הראשון, בארצות הברית בשנות השלושים, כי בבריטניה לפני זה הצטרפה לאיחוד האירופי, היא למעלה את ההכנסות של חקלאים אם הם יורדים מתחת לרמה ייחשב מקובל. חקלאים ייתכן שיהיה צורך להפריש חלק של הקרקע שלהם תמורת תמיכה זו. השניה היא להבטיח רמה מינימלית של החווה מחירים על-ידי קונה את עודף ההיצע, אחסון או להרוס אותו, אם המחירים יפלו אחרת מתחת לרמות מובטחת. זו הייתה הגישה שאומצה על ידי האיחוד האירופי, כאשר זה להגדיר מדיניות חקלאית משותפת שלה. להוריד את העלות הישירה של סובסידיה זו האיחוד האירופי בשימוש מחסומי הסחר, כולל ייבוא היטלים, כדי למזער את התחרות לאיכרים האיחוד האירופי מתוצרת זמינים יותר בזול בשווקים חקלאות העולם. מדיניות החווה האמריקאית-תמיכה יש בשילוב ההכנסה העליון קופצים והבטיחה כמה מחירים. כמו רוב הממשלות הפכו מחויבת יותר הסחר הבינלאומי, כגון מדיניות חקלאית הגיעו גוברת התקפה, למרות שהרטוריקה סחר חופשי יש לעיתים קרובות לרוץ רחוק לקראת רפורמה אמיתית. בשנת 2003, מדינות עשירות יחד ביליתי מעל 300 מיליארד דולר בשנה תמיכה לחקלאים שלהם יותר מאשר שש פעמים מה הם בילו על סיוע זר. למצוא דרך לסיים תמיכה חקלאי הפך עד כה הנותרים האתגר הגדול ביותר עבור אלה מנסה לנהל משא ומתן גלובלי סחר חופשי.